חטפו איפון, ווזארי, יוקה וגם אוקומוטו (קוזו)
    

ג'ודו הוא הספורט שהביא לנו חצי מהמדליות עד היום, שאנשיו עושים ספורט ולא נערות ליווי ושאף אחד לא מממן להם אגו מנופח כמו לכדורגלנים. פלא שהענף עומד להיסגר?
בשעה שנכתב הניוזלטר הזה, מכנס איגוד הג'ודו מסיבת עיתונאים ובה הוא מודיע על סגירת הענף. עד להודעה חדשה, לא ייצא אפילו ג'ודוקא ישראלי נוסף להתחרות ולייצג את ישראל בין הגויים. מדינת ישראל רשאית, כמובן, להחליט שהספורט האולימפי הוא לא מעניינה. אבל מצעד הפוליטיקאים שביקשו להשעין את ראשם החלול על חזהו עטור הארד של אריק זאבי ולהביט במבט מצועף אל תוך המצלמה, מעיד שזה לא ממש כך.

כדי להבין על מה אנחנו מדברים, יש לציין שכל תקציב איגוד הג'ודו בישראל מסתכם בשש מאות אלף דולר לשנה, חצי מעלות השכר של אבי נמני במכבי תל-אביב לפני שלוני קיבל את הג'ננה. מהתקציב הזה הוציא הג'ודו הישראלי - רק השנה - מדליסטים באליפויות העולם ואליפויות אירופה בגילאים השונים וכמובן, את המדליה של זאבי, שעם קצת ריכוז ברגע הנכון, היתה יכולה להיות צבועה בצבע אחר.

הג'ודו מחזיק בשלוש מתוך שש המדליות האולימפיות של ישראל, וחברי נבחרת הג'ודו אינם מבלים, ככל הידוע, עם נערות ליווי לפני תחרויות חשובות כמו נבחרת הכדורגל, ולא משתמשים בסמי מרץ כמו מרבית הזרים בכדורסל הישראלי (אנחנו מקווים שזה לא בא לכם בהפתעה גדולה מדי, אבל הסיבה היחידה שהכדורסל הישראלי מצליח למשוך לכאן זרים איכותיים למרות המשכורות הנמוכות היא מדיניות בדיקות הסמים הבלתי מחמירה בעליל שמקובלת בישראל). בקיצור, אנשי הג'ודו הם חבר'ה משעממים במובן הטוב של המילה.

כדי שלא תחשבו שהטענות שלנו מכוונות רק לממסד, אז הנה גם מילה רעה למגזר העיסקי: במחיר שבו השם והלוגו שלכם מתנוססים על חזה מנופח מחשיבות עצמית של כדורגלן עילג, אפשר להמשיך ולקיים כאן את הענף הכי מצליח בתולדות הספורט הישראלי. נכון, אין מצב שבו אלפים ייגדשו את אולמות הג'ודו כדי לחזות בתחרויות הליגה המקומית, נכון, לעולם לא נצליח לאהוב את הספורט הזה כמו שאנחנו אוהבים כדורגל. אבל בשביל לראות אחת לארבע שנים איך תואם זאבי משכיב איזה צרפתי על ארבע, על כל מה שעשו לנו המניאקים לאורך ההיסטוריה, לא שווה להתאמץ קצת יותר? ואם כבר הזכרנו את הצרפתים, תקציב איגוד הג'ודו שלהם למשל, הוא כ 21 מיליון אירו, בערך פי ארבעים ממה שהוציאו כאן השנה על תארים ומדליות.