גלויה מהחיים של חיים
    

אתה יכול להוציא את הכדורגלן מאשדוד, אבל כנראה שלא יכול להוציא את אשדוד מהכדורגלן
חיים רביבו היה שחקן גדול. בתקופה שאצלנו עוד לא שמעו על טלנובלה, הוא כבר קרע רשתות בספרד. ברצלונה הגדולה כמעט שהחתימה אותו במקום ההולנדי זנדן, ואפילו ריאל מדריד הגלאקטית, כך אומרים, היתה קרובה לסיכום. גם כאשר עזב רביבו את הליגה הטובה בעולם, הוא חנה בדרך בפנרבחצ'ה וגלאטסראי והקסים את התורכים בזכות תפישתו המהירה את השפה ונועם הליכותיו. אפילו בקאם-בק שלו לאשדוד היה איזה שהוא חן: היו שאמרו "נדל"ן" היו שריכלו על פוליטיקה, אבל בשורה התחתונה, המראה של רביבו חוזר לעיר שאותה עזב כנער כדי לסיים בה את הקריירה, היה מלבב בנוף הצחיח של הספורט הישראלי.

אולי בגלל כל אלה, היה מאכזב להיווכח שבתוך האיש שראה עולם שוכן בסך הכל ערס אשדודי קטן. זה שהתפרץ במשחק מול סכנין בשבת, תוך כדי העלבת השופט חיים יעקב ואיומים באקט מיני – שמענו גם טענות על איום באלימות ממשית - על מאמן סכנין, אייל לחמן. נכון שהבכיינות של סכנין עברה כבר את כל הגבולות: אף אחד לא באמת דופק אותם בגלל שהם ערבים (לפחות לא יותר ממה שצריך) והטענות שלהם על קיפוח מצד שופטים עוד יחזרו אליהם כבומרנג. אבל, למרות שהפרצוף המיוסר של אייל לחמן יכול לגרום גם למהאטמה גאנדי להתפרץ, הוא עדיין לא מצדיק השתוללות של מי שקיווינו לרגע שיצליח להפריך משהו את סטיגמת הכדורגלן כעגל-מבחנה שמסתובב עם ספרון של תהילים בגרביים ומנשק את המזוזה ביציאה מחדר-ההלבשה.

מתחת לבגדים האלגנטים של "אופנת-סגל" גילינו איש אלים, שפונק כנראה יותר מדי על ידי התקשורת. ופתאום, אפשר להזכר בכך שהרגע הכי משמעותי שלו בנבחרת ישראל היה בכניסה המכוונת לרגל ובירידה מהמגרש אחרי כרטיס אדום תוך כדי קללות במשחק ההוא נגד דנמרק, חמש דקות לפני שהתפוצצה פרשת נערות הליווי, אפיזודה שהסופר רביבו שכח להזכיר בספרו.