תענוגות הפנפון הצרפתי
    

למשקה האצילי ביותר קוראים קוניאק, וצריך לדעת איך לשתות אותו נכון: בכוס טובה, עם סיגר טוב, אחרי ארוחה טובה - ועם בחורה רעה
הוא לא ממש מתאים לאקלים שלנו, קשה לשתות אותו בבר בתור "דרינק", ואפילו באירופה הקלאסית הוא כבר מזמן לא מה שהיה. ועדיין: בזמן הנכון, במינון הנכון כשהוא מחליק לך בגרון, חורך את החיך וממלא את הבטן (המלאה, יש לקוות) בתחושה של חמימות נעימה, הקוניאק מצליח להסביר למה הוא הפך במשך השנים לרולס-רויס של המשקאות האלכוהולים.

השבלייה דה-לה רוקס היה ייצור מפונפן למדי, כדרכם של אצילים צרפתים: מאלה ששמים פודרה, חובשים פאה וכובעים מוזרים ומזיינים את נשותיהם, פילגשיהם וכל משרתת צייתנית כל אימת שמתחשק להם.

אחד התנאים לשימור תואר האצולה היה כי על האציל - אפילו אם איבד את כל רכושו - להשאר מובטל לכל ימי חייו. גאונים, הצרפתים. כך היה יכול השבלייה להמשיך לחיות חיים טובים ובבוא היום פשוט למות מעגבת כמו אבותיו, אלמלא נגלה אליו בחלומו לא פחות מאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו, וציווה עליו ציווי מוזר: לזקק פעמיים את חביות היין שבמרתפו.

אין ספק שמדובר באחת הבקשות המוזרות שנשמעו אי-פעם מפיו של הברוך-שמו, אלא שהשבלייה, כיאה למקור הבקשה, לא איבד אפילו רגע, וכשנוצרה החבית הראשונה אחרי הזיקוק הכפול, הוביל אותה לאלה שאמורים להיות נציגיו של המבקש עלי-אדמות: הנזירים שבמנזר הסמוך.

השפעתו של הנוזל על הנזירים היתה כה רעה, עד שאחרי לילה של שכרון-חושים התקשו אחדים מהם לשבת במשך כמה ימים, שלא לדבר על כמה כבשים שהסתובבו מחויכות בשדות שליד המנזר. כצעד מונע הם החליטו לאפסן את החבית במרתף המנזר, ורק כעבור 15 שנים נזכרו בה שוב, העלו אותה מהמרתף, פתחוה ולגמו בהנאה את מה שנחשב עד היום לקוניאק הראשון עלי אדמות.

אז נכון: הקוניאק הוא עניין יקר מדי, חם מדי, שמרני מדי - כל מה שתגידו. אבל בפעם הראשונה שיצא לכם לשתות אותו בנסיבות הנכונות (אחרי ארוחה בת-שבע מנות, דוגמנית בת שבע-עשרה במיטה, אש באח, שלג בחוץ ושלט "נא לא להפריע" על הדלת), תרגישו גם אתם שהמשקה הזה נוצר - ולא במקרה - בהתערבותו הישירה של מלך מלכי המלכים (שזה, תודו, שם לא רע לפלאפליה).