הקוסם יושב ביציע – יחי הקוסם החדש
    

במאבק נגד השוויצרים, אלה שבחרו להישאר ניטראליים גם כשלצד השני במלחמה קראו "היטלר", היתה נקודת אור אחת, ואתם יודעים לבד איך קוראים לה
המנחוס הכפול שהפעיל הניוזלטר נגד השוויצרים הספיק לכיבוש 2 שערים. לו רק היה עמרי אפק מקפיד ליישר קו בהגנה, היינו לוקחים ביחד את שלוש הנקודות מהאנשים שבחרו להשאר ניטרליים כשלצד אחד במלחמה קראו "היטלר". בהעדר שתי נקודות קריטיות, לא נותר אלא להתנחם בהופעתו הפנומנלית של הילד מדימונה, קפטן סנטאנדר, יוסי בניון.

הרבה אש וגפרית שפך הניוזלטר על אברהם גרנט - ועכשיו הגיע הזמן לומר גם כמה דברים חיוביים: הטקטיקה של גרנט בעייתית, ולעיתים נדמה כי היא לא מובנת אפילו לו עצמו, בחירת השחקנים שלו הוגנת מדי – כלומר, מתבססת על מי שהכי משקיע באימונים ולא על טיפוח פרפורמרים שיכולים להכריע משחק. זו הסיבה שלנבחרת אין עדיין מין זידאן שכזה, שחקן של משחקים גדולים שכבש פעמיים בגמר המונדיאל ב 98, את שער הנצחון של ריאל מדריד בגמר ליגת האלופות מול באייר לברקוזן ארבע שנים אחר כך, ואסור לשכוח את הצמד בתוספת הזמן מול אנגליה ביורו האחרון.

אבל גרנט הוא מאמן שבקבוצות שלו שוררים יחסים מופתיים בין השחקנים, והחבר'ה משחקים גם –ובעיקר – אחד בשביל השני. זו הסיבה לכך שגרנט מצא לנכון לשלוח הביתה את הכשרון הגדול ביותר של הכדורגל הישראלי בכל הזמנים, אייל ברקוביץ'. ברקוביץ' השחקן הוא טוב רק כמעט כמו שהוא רע כאדם: תשאלו את האוהדים של סאות'המפטון, של ווסטהאם, תבדקו אצל מרטין אוניל וקווין קיגאן, את החברים שאין לו מכל הקבוצות בהן שיחק - לפעמים נדמה שהיחיד שקיים איתו איזשהו סוג של תקשורת היה ג'ון הארטסון, באותה בעיטה מדוייקת לגולגולת.

הנבחרת של גרנט היא אנדרדוג: אין בה כמעט שחקנים מוכשרים. לכן הברירה היחידה שלו היא ליצור חבורה לוחמת, עם כוכב אחד שכולם ילחמו למענו. לברקוביץ' יש אולי את הכשרון להיות כזה, אבל אין לו את מידת הכריזמה הדרושה כדי ללכד סביבו חבורה של שחקנים אפורים ולוחמים. נכון שגם בניון הוא לא שחקן כריזמטי, אבל יש בו את מידת הצניעות שמאפשרת לאחרים לחבב אותו ולשחק עבורו. בניון הפנומן, בלי קשר להצלחת הנבחרת, עוד יגיע רחוק, רחוק כמו שאיל ברקוביץ' היה יכול להגיע אילו רק לא היה מסתפק בלהיות מוכשר ומנסה להיות גם בן אדם.