זה לא הכדורסל
    

שיסלחו לנו קלינגר ועדת החנפנים בצהוב שסביבו – אין שום כבוד בבונקר של מכבי בליגת האלופות, וגם לא בהפסדים שלה
אחרי ההפסד לבאיירן מינכן השתדלנו להיות מאופקים: נכון שעם כל הגפילטע והיין בבטן, התקשינו להשאר ערים מול החבורה המשמימה בצהוב ששוטטה לה על המסך, אבל בכל-זאת, ניחמנו את עצמנו: משחק ראשון בליגת האלופות ועוד מול באירן מינכן עם השמות הגדולים, נו טוב, 1:0 קטן אינו סוף-העולם.

מה שכן, כל המחמאות שנשפכו על ראשו של קלינגר קצת הפריעו לנו, שלא לומר הגעילו אותנו: נניח שמכבי תל-אביב היתה מצליחה לא-לספוג: אז מה? 0:0 זו הבשורה שלנו לכדורגל האירופי? אלא שאחרי באירן כאמור, היינו מאופקים.

ואז הגיע המשחק נגד יובנטוס. נכון שצריך שניים לטנגו, ובשעמומון הנוראי אשמה גם ואולי בעיקר הגברת הזקנה מטורינו, אבל גם כאן: שביעות הרצון העצמית של השחקנים והמאמן שמדברים על "אכזבה" ו"פספוס" בזמן שבעין השניה כבר מחפשים את אחד מעיתונאי-החצר שישבח ויהלל-הרי שיחקנו נגד יובנטוס, היא עניין מגעיל ומאכזב הרבה יותר.

סהדי במרומים שכל מחמאה לקבוצה הירוקה מחיפה עולה לי בשנה מחיי, אלא שבזכרון רצות תמונות מההופעה החיפנית בליגת האלופות: החמש-שתיים מול מנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד, למרות שאפשר להגדירו כ "תבוסה", הוא נעלה לאין-שיעור על ההפסדים המכובדים של קלינגר: מכבי חיפה לפחות רצתה, ניסתה וגם הצליחה להבקיע.

בסוף משחקי הבית ההוא, היא היתה רשאית בהחלט לראות את עצמה מאוכזבת מכך שרק יציאות גרועות של דודו אוואט, השוער האדום שהשתילה להם הפועל חיפה בשער כגיס-חמישי, מנעו מהם את העליה לשלב-הבתים השני. עם קצת מזל (ושוער) הם היו מסיימים במקום השני במקום לברקוזן. לאוהדי מכבי חיפה של אז מותר להתרעם על אוואט, מה שאסור כמובן במקרה של אוהדי מכבי תל-אביב ושטראובר: נכון שהיציאה שלו לכדור הקרן היתה פעולה מהסוג שעליו משחררים קציני בריאות-הנפש משירות צבאי, אלא שגם אם לא היה שטראובר שוגה הרי שחוסר הרצון וחוסר היכולת לאיים על שער היריב היו מבטיחים שהמשחק יסתיים ב-0:0 עלוב ומקומם בלי קשר לרמת היריבה. הלו, קלינגרים, מילא שאת ערב ראש השנה דפקתם לנו, למה הייתם צריכים לקלקל גם את סוכות?