משבר זהות
    

זה ש"זהות במלכודת" הוא סרט עצבני ומעצבן, זה מילא. אבל זה שהוא גורם לך לתחושה שסרטי ג'ייסון בורן לא יודעים מה הם רוצים להיות – זאת כבר בעיה
בואו נגיד את זה קצר ופשוט: "זהות במלכודת" הוא לא סרט ממש רע, למרות שהוא עשה מאמצים ניכרים להיות כזה. הסיפור חזק (ומחזיק), יש כמה הופעות מרשימות מאוד (בעיקר, אבל לא רק, של מאט דיימון) והאקשן נע על הקשת שבין סבבה לממש סבבה. אז לא, הוא לא רע. רק בלתי נסבל. זה נראה כמו קונספירציה בין הצלם לעורך, אבל האמת שזה פשוט הבמאי: פול גרינגראס ביים את הסרט הזה על מצב טורבו - צילום מחורע, שלא לומר רע, ועריכה עצבנית, שלא לומר מעצבנת – וזה מתחיל ברגע שהסרט מתחיל ונגמר רק כשהוא נגמר. את התוצאה אפשר לסכם במלים "מחלת ים", אבל זה רק אם רוצים להיות נחמדים.

רק מה, כל זה ממש שולי – כי השאלה האמיתית לגבי "זהות במלכודת" היא לא מה התחרבן שם, אלא מה זה אומר לגבי ההמשך. כלומר, מה זה אומר על סרטי ג'ייסון בורן הבאים (כי ברור שיהיו כאלה), והאם יש להם סיכוי להפוך לפרנצ'ייז בסגנון ג'יימס בונד (כי ברור שזאת הכוונה). ובכן, בארבע מלים: זה לא נראה טוב.

זה שגרינגראס חרב את "זהות במלכודת", זה מילא; זה שהוא ביטל במכה אחת את כל הייחוד של קודמו, "זהות בדויה", זה כבר ממש חמור. הסרט הראשון הזכיר מאוד מותחנים משנות ה-70: הוא היה מאוד אווירתי, מאוד מחויב לפיתוח דמויות ועלילה, ומאוד מהודק (וכמעט קמצני, אבל במובן החיובי שלה המלה) באקשן. "זהות במלכודת" הוא תמונת ראי של כל הסעיפים האלה – אווירה לא תמצאו כאן גם אם תפתחו חלון, דמויות זה לא משהו שגרינגראס שמע עליו ומינון האקשן מגדיר מחדש מה זה Too much of a good thing. וזה אומר שאחרי שני סרטים, לפרנצ'ייז של בורן אין מושג מה הוא רוצה להיות.

כרגע הכל נמצא בידיים של המפיקים. אולפני יוניברסל וחברת ההפקה מרשל-קנדי (שבראשה ניצבים פרנק מרשל וקתלין קנדי, שניים מהמפיקים היותר מנוסים והיותר אינטליגנטיים בהוליווד – ע"ע כמעט כל הסרטים של סטיבן ספילברג בשנות ה-80 ותחילת ה-90) צריכים להחליט איזה בורן הם רוצים: כזה של הסרט הראשון, שפונה אל הקהל דרך הראש, או כזה של השני, שפונה אלינו רק דרך הבטן. זה ששני הסרטים הראשונים היו מאוד שונים זה מזה ושניהם בכל זאת עשו (ועושים) כסף טוב, זה לא צריך להטעות אף אחד: במונחים של פרנצ'ייז עם אורך חיים כמו של בונד – מה בונד, אפילו "הארי פוטר" - שני סרטים זה כלום.

לדעת מי אתה ולאן אתה הולך, זה הבסיס לכל פרנצ'ייז מצליח. זה מה שהפך את בונד למה שהוא. ולעשות את ההפך - זה מה שקבר, למשל, את סדרת "באטמן", בה כל סרט הלך לכיוון אחר לגמרי (כולל השניים האחרונים, שהיו נוראיים באותה מידה אבל מאוד אחרת). עכשיו ככה: אם בורן יתמקם סופית קרוב יותר לאזורים של הסרט הראשון, אני מוכן להישבע לו אמונים כאן ועכשיו. אם הוא ימשיך בקו של הסרט השני, אני מניח שניפרד כידידים. אבל בשורה התחתונה, אם מישהו רוצה להמשיך לעשות ממנו כסף, זה חייב להיות אחד מהשניים. זיג-זג זאת מדיניות שטובה רק לפוליטיקאים.