למה גירשנו את היוונים
    

או: איך זה שרק אנחנו יצאנו עם של מבקשי הארכה, שתמיד מפספסים במאני-טיים
הנה שתי עובדות-חיים שאין לערער עליהן, אף שהקשר ביניהן אינו מובן ברגע הראשון: שלשום עפה מכבי חיפה ממוקדמות ליגת האלופות, אחרי שער שספגה בתוספת-הזמן של המשחק מול רוזנבורג; ואם לא יקרו תקלות של הרגע-האחרון, תנעל ביום א' אולימפיאדת אתונה כאחת האולימפיאדות המאורגנות והנעימות ביותר בתולדות המשחקים.

"הם בחיים לא יהיו מוכנים בזמן" אמרנו בהתנשאות בכל פעם שדיברנו על האולימפיאדה המתקרבת באתונה. דיברנו עליהם וחשבנו עלינו: אנחנו שרגילים לבקש "הארכה" מהמפקד בטירונות באמצעות החניך התורן, מהבנק בכל סוף חודש, מהאמריקנים בכל פעם שצריך לפנות מאחז. והאמת - בתור מדינה שמשחקת על זמן כבר יותר מחמישים שנה, אנחנו עושים את זה די גרוע.

שנים שכנענו את עצמנו שזה האקלים הדפוק כאן, איזו מין ים-תיכוניות שלא מאפשרת לנו להצמד לטובים באמת, עד שבאו היוונים ובחוצפה נדירה הפריכו את הטיעון הזה: עם הזכיה ביורו ועם האולימפיאדה הסופר-מתוקתקת שלהם. גם להם אין מוטיבציה גדולה מדי לעבודה, גם להם יש שלושים מעלות בצל ושבעים אחוזי לחות, אבל להם אין את ההרגל הזה של "לבקש הארכה": שלוש שנים הם ישנו בעמידה, מניחים לנו לחכך כפיים בהנאה - ובשנה האחרונה התחרו נגד השעון וניצחו.

"ההגרלה היתה קשה", תרץ את הדחתו המתאבק גוצ'ה צ'יצ'יאשווילי - טענה שמשום מה לא שמענו ממתחריו. "שיתוק מוחין" העידה על עצמה הסייפת איילת אוחיון שאילו היתה נולדת חלילה, עם שיתוק מוחין אמיתי, היתה חוסכת כסף רב למשלם המיסים הישראלי (דמי-השתתפותה הכושלת ב-3 אולימפיאדות).

מה הקשר לליגת האלופות? ובכן - בעבירה של באדיר על שחקן רוזנבורג בשניות האחרונות של המשחק היתה טמונה כל ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי, או אם תרצו, של הישראליות: עייפות כרונית, חוסר תשומת לב, קורטוב של טמטום וההרגשה הנפלאה ש"הכל יהיה בסדר". כל עוד האסטרטגיה הזאת מיושמת על שכנינו הערבים, היא עוד איכשהו פועלת. ברגע שמנסים לקחת אותה לרחבי העולם הגדול, אנחנו נראים כמו גוצ'ה, שרוסי ענק (או כדרוגלן חצי-מקצוען מנורבגיה) רוכב על אחוריו ומצליח להעלות על פניו, הכאילו-קשוחות, הבעה של אימה וכאב.